מעון 1918 ההיסטורי של PRADA RONG ZHAI, שנמצא בלב שנחאי, נחנך באוקטובר 12, 2017.

הבניין הוא חלל גמיש המוקדש לפעילויות תרבותיות שונות המאורגנות על ידי קבוצת פראדה בסין.

תערוכת "רומא 1950-1965" שאצרה גרמנו סלנט, בוחנת את האקלים האמנותי והתרבותי הלוהט שהתפתח ברומא בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והמשיכה אל תוך ה- 1960 המוקדמות.

במהלך שנים אלה איטליה ושאר העולם התמודדו עם ההרס שגרם הסכסוך ההוא, לקחו את הריסות המלחמה והשתמשו בו כחומר גלם שאפשר היה להניח בו יסודות לא רק לבום הכלכלי של ה- 1960 והתעשייה המהירה. אלא גם לתנועות אמנותיות המאופיינות בחידוש רדיקלי של שפות האמנות.

בנובמבר 1950 פרסם האמן מריו באלוקו מאמר שכותרתו "Gruppo Origine" במגזין AZ, בו קידם והגדיר את התוכנית של הקבוצה בעלת אותו השם אותו הקים יחד עם אלברטו בוררי, ג'וזפה קפוגרוסי ואתורה קולר.

תערוכת הפתיחה של הקבוצה תיערך בינואר 1951 בגלריה שלהם. נוכחותו של בוררי הייתה המפתח לאישוש מתח שמטרתו לגבש תפיסת אמנות המתייחסת למודל אנושי אידיאלי וחילוני. הבדים שלו, שהתחילו ב- 1948, התכסו בשפשופים וחרכים, חתיכות וחורים, טלאים ועובש, צלקות, ששוב תפרו אותה שוב ויצרו עור נשחק.

באותה צורה האמורה אטורה קולאון בכוח החומרים שהגיעו "מלמטה", התגלה בין שרידים תעשייתיים. הוא השתמש בהם בפסליו כדי לשחרר כוח של דימוי.

הוא קרע את השברים מהתיישנותם ושקע אותם בשדה אסתטי, טעון בדמויות ובזיהום שתפקד כמו הפתעות קסומות ונוגדות נגד חברה צרכנית שהוציאה את עצמה מאלמנטים משומשים בשם ייצור מתמשך ומנוכר.

הדור שעקב אחרי בוררי וקולאר היה קבוצת פורמה, שנוסדה במארס 15, 1947 בסטודיו של רנאטו גוטוזו בויה מרגוטה 48 ברומא.

קרלה אקארדי, אוגו אטארדי, פייטרו קונסגרה, פיירו דוראציו, מינו גרריני, אכיל פרילי, אנטוניו סנפיליפו וג'וליו טורקטו חתמו כולם על המניפסט של הקבוצה שפרסמה באפריל בגיליון הראשון של כתב העת Forma 1, שם הקבוצה עכשיו ידוע על ידי הצגת פואטיקה באיזו צורה היא מיד האמצעי והסיום.

אולפנים, במיוחד אלה שהתייצבו זה לצד זה בוויה מרגוטה ובווילה מאסימו, סיפקו מקומות מפגש מרכזיים עבור אמנים אלה.

Arti Visive (Arts Visual), L'Esperienza Moderna (החוויה המודרנית) ו- Civiltà delle Macchine (Civilization Civilization) היו כולם מגזינים שביחד עם גלריות כמו L'Age d'Or - בבימוי של דורזיו ופרלי - מועדון האמנות או לה טרטארוגה, ייצגה את הלב הפועם והיצירתי של תקופתם. בארים ובתי קפה כמו איל קפה רוזאטי בפיאצה דל פופולו הפכו לסמלים של חילופי רעיונות בין אמנים לאנשי רוח.

הגרופו דגלי אוטו (קבוצת שמונה), שקודם על ידי מבקר האמנות וההיסטוריון ליונלו ונטורי, כמו גם פורמה 1, אוריג'ין ופרונטה נובו דלה ארטי (לצטט רק מעטים), היו כמה מהקבוצות והתנועות הרומיות בעיקר מהן יבואו אישים שיוכיחו את המפתח להתפתחות האמנות האיטלקית לאורך עשרות שנים רצופות.

במהלך השנים הללו הייתה רומא עיר מפוצצת ברצון לחיות את החיים במלואם וליהנות מיופיים של החיים, סנטימנט המיוצג היטב על ידי הסרט 1960 של פדריקו פליני La Dolce Vita.

סביבה זו משכה לא רק אמנים ואנשי רוח כמו אלברטו מורביה, אנניו פליאנו ופייר פאולו פאסוליני (שהיה כותב גם תסריטים לסרטים שהופקו בהוליווד באיטליה), אלא גם שחקנים, במאים והפקות קולנוע בינלאומיות גדולות.





תגיות: